לו"ז

להקלטות השיעורים
בימי הישיבה הקודמים

"אשרי איש שחושב עצמו כשיריים לגבי כנסת ישראל כולה, שהיא נחלת ד', שכל מחשבות לבבו, הגיונותיו, חפצו ושאיפתו, אמונתו ורעיונו, אינם כי אם חשק טמיר אחד להכלל כולו באוצר חיים זה, 'להתחסד עם קן דיליה - דא כנסת ישראל'! ההכרה הפנימית, שהננו שריגים מעץ חיים רב דליות ושגיא פרי, שכל מה שאנו יותר מעורים בגופו של אילן הננו חיים את החיים היותר שלמים ורעננים, בהווה ובנצח, היא תביא את תחיית האומה למגמתה, היא ואך היא תקיץ את הקץ, שאליו אנו עורגים, ותתן לנו חוסן ישועות". 
 

מלמדינו הרב זצ"ל שיסוד החיים שלנו בא מכנסת ישראל שהיא הנשמה הגדולה של כלל ישראל, השורה בעם ישראל כאשר הגוף הלאומי בנוי בארץ ישראל. לאורך כל כתביו מרגיל אונתו הרב להסתכל על היש הגדול החי במימד מעל מימד ההכרה הפשוטה שלנו – הלא היא הנשמה הגדולה הנקראת "כנסת ישראל".
הנשמה הזאת, נשמת הכלל, איננה הסכום של כל הפרטים (כל היהודים), אלא היא מופיעה כאשר כל הפרטים מתקבצים בארץ ישראל על מנת להקים את המערכות הלאומיות של הגוף הלאומי. למה הדבר דומה? לגוף האדם שלמעשה בנוי מכל התאים הקטנים שביחד מייצרים את הדמות הענקית הזאת הנקראת 'אדם'. התאים הם יצורים חיים, אך אין באף אחד מהם שׂכֶל  להכיר את המימד הענק שנוצר על ידו ועל ידי כל שאר התאים – מימד האדם עם שכלו העליון. מעין זה נאמר על היהודים שמתקבצים בארץ ישראל ומייצרים גוף שמקבל נשמה אחת גדולה, חיה וקיימת, אך היא שייכת למימד שהוא מעל המימד שלהם וממילא אין להם יכולת להשיגו בשכלם. זה כמו קוביה והצילום שלה – מי שרואה את הצילום מבין שהוקטנו מימדיה של הקוביה, ומתלת-מימד היא נהפכה לדו-מימד. כך נמשיל את היחס שבין נשמת כל יהודי פרטי ביחס לנשמת הכלל - הוא צילום חלקי נקודתי של נשמה זו.

הרב מלמדנו ששאיפת החיים של כל יהודי צריכה להיות ההתחברות המלאה עם אותו מימד עליון על מנת לקבל כמה שיותר שפע ממנו (שיא ההתמזגות הזאת מביאה לידי נבואה, שהיא הכרה שכלית של המימד העליון של נשמת כנסת ישראל).