השיח הישראלי החדש

יש נורמה חדשה בשיח הישראלי: 1) אומרים אמירה "מזעזעת", 2) מקבלים התנפלות רבתית בכל אמצעי התקשורת, 3) מבהירים ומתנצלים...
מה הפסול בדפוס התקשורתי הזה? הכל פסול! שלושת השלבים פסולים:
1) אומרים אמירה מזעזעת... באמת אין עניין לומר אמירות מזעזעות. אפשר לומר כל רעיון ולהעביר כל מסר בכלים נוחים. לא חייבים לזעזע על ידי סגנון בוטה או אמירות קיצוניות. למשל אפשר להגיד לאדם "אתה מושחת והמעשה שלך הוא מעשה נבלה, מסריח ומעורר גועל". אך אפשר באותה מידה לומר: "התנהגותך אינה הולמת את המוסר האנושי או הדתי ומעשך איננו חינוכי ומסכן את ערכי היהדות". אז למה אנשים מבטאים את דעותיהם באופן בוטה? התשובה היא פשוטה – בדור שלנו אנו משועבדים לאל חדש הנקרא בעברית צחה "רייטינג"... אם אתה לא אומר משהו בוטה, אתה לא מגיע לרדיו...
2) מקבלים התנפלות רבתית בכל אמצעי התקשורת... גם זה פסול. התרגלנו לא לסבול את הדעות הנוגדות את דעתנו וכתגובה לדעות אלו אנו משדרים זעזוע עמוק ומייצרים אפקט של בהלה שמטרתו היא להבהיל את בעל הדעות הנוגדות ולתת לו הרגשה של שבירת כל הכלים ושל אשמה עמוקה.
3) מבהירים ומתנצלים... גם זה פסול. בימינו אתה יכול להגיד כל דבר ומיד אתה יכול לבטל אותו על ידי התנצלות. אין בעיה להגיד: "אתה חמור וראוי להכות אותך!" אם מיד אחרי כן מגיע: "לא התכוונתי לומר שאתה באמת חמור ושבאמת ראוי להכות אותך... התכוונתי שמה שעשית דומה למעשה חסר אחריות ובודאי שאסור להכות אותך, רק שמדינות טוטליטריות מכים על מעשים דומים... ואם לא הובנתי נכון ופגעתי בך אני מתנצל...".
אז אולי הגיע הזמן לתקן את שלושת העיוותים:
1) לא לדבר באופן מעליב אלא לומר דברים עניינים מבלי להסיט את תשומת הלב מהתוכן לסגנון.
2) לא לפגוע בחופש הביטוי על ידי יצירת טרור תקשורתי והפחדה לאחר כל אמירה שלא תואמת את דעתנו.
3) לא לחשוב שמותר לומר הכל ואחרי כן לבטל את הדברים שנאמרו על ידי התנצלות. המילים שיצאו למרחב התקשורתי לא חוזרות. הן פוגעות, וההתנצלות לא מוחקת אותן אלא רק נותנת למי שאמר אותן הגנה נגד תביעות משפטיות ומוסריות...
לכן המסקנה היא תמיד: חֲכָמִים (ולא רק הם), הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים... האחווה והשלום מתחילים בדיבור המתון, אף אם לא מוותרים על האמונות והדעות.

המפלגות המפלגות

מתי בפעם האחרונה היתה לך חשיבה עצמאית לא פוליטית על המתרחש סביבך? מתי בפעם האחרונה היה לך שיפוט ערכי עצמאי על אירוע או מגמה חברתית? מחקרים מדעיים מוכיחים שבני אדם אוהבים להתמסגר בשבלונות מחשבתיות קולקטיביות העוזרות להם "לגבש" דעה "עצמאית" על כל מה שחשוב להם. שבלונות החשיבה במשטרים טוטליטריים הן בדרך כלל דעותיהם של השליטים והשכבה האריסטוקרטית השלטת. במשטר הדמוקרטי השבלונות מונפקות על ידי המפלגות. העסק פשוט מאוד – באיזשהו שלב בחייך אתה בוחר עמדה פוליטית. אתה מחליט אם אתה ימיני או שמאלי – בדרך כלל על פי השפעת הסביבה הקרובה שלך או אנשים מסוימים שפגשת והשפיעו עליך, והנה אתה חמוש בדעות ברורות בכל תחומי החיים. מעכשיו אתה חופשי מלחשוב, ובכל אירוע, אם אינך מזהה בעצמך מה העמדה הטבעית של מפלגתך (= "שלך") בנידון, מספיק שתפתח חדשות ותקשיב למנהיג מפלגתך ותדע מה אתה חושב. כמובן עם הזמן והנסיון הדברים נעשים יותר קלים ואוטומטיים, ואינך זקוק עוד לפתוח חדשות כדי לדעת מהי עמדתך, כי אתה כבר מתורגל היטב. למעשה הצלחת להתפטר מנטל הבחירה החופשית ... אם אתה במפלגת העבודה וביבי אומר משהו, אתה כבר יודע שזו איוולת מוסרית לא צודקת ולא ראויה וכו' וכו'... כמובן גם אם אתה בליכוד אתה תחשוב אותו דבר על דברי בוג'י. גם המנהיגים כבר מתורגלים – הם תמיד אומרים את מה שמתאים למפלגה ואם בטעות יוצא להם מדי פעם משהו אחר, או שהם חוזרים בהם או שהם מושתקים ומתורצים על ידי חברי מפלתם.
אז מה באמת הרווחנו? לא באמת הרווחנו אלא יצרנו חברה ישראלית מפולגת (כן, עניין ה"מפלגות" הוא לפלג...). העצוב בכל הסיפור הזה הוא שמחוללי הדעות, דהיינו הפוליטיקאים, הם בדרך כלל אנשים אינטרסנטים שלאו דווקא מאמינים בדעות שהם מייצגים, אלא בעיקר משתמשים בדעות הללו כדי להציג את עצמם. ולכן אנו עדים לכך שבקלות פוליטיקאים מחליפים דעות, מפלגות, תפיסות עולם, וכו'. הדמוקרטיה בנויה על העיקרון של "שלטון ואופוזיציה" – מכאן יוצא שהסכמה בין מי שבאופוזיציה לבין מי שבשלטון מסכנת את הדמוקרטיה, לפיכך האופוזיציה חייבת להתנגד לכל מהלך של הממשלה, וממילא חברי המפלגה שבאופוזיציה חייבים לחשוב שכל החלטת ממשלה הינה שגויה (בכל מקרה...).
ואם תגידו שאין ברירה כי אין שום שלטון אחר שיאפשר לאזרחים להביע את דעתם... אתם צודקים... אבל צריך להבין שהדמוקרטיה דורשת בגרות מוסרית של אזרחי המדינה המאמצת את שיטת משטר זו. טעות היא לחשוב שהיא יכולה להתאים בכל מצב. על הטעות הזו של אובמה ביחס למדינות ערב, כל העולם כבר משלם מחיר כבד, וכנראה ישלם עוד הרבה יותר... הכלל הראשון של הבגרות הרוחנית המאפשרת לאמץ את הדמוקרטיה הוא להבין שהדמוקרטיה היא כלי ולא מטרה. המפלגות הן אמצעים להגיע לתכלית שהיא אחדות האומה סביב מדיניות מאוזנת, מפייסת, מאחדת... ולכן כל המצביעים לנציגים של האומה צריכים תמיד לשפוט אותם בצורה בוגרת ומוסרית... רק כך הדמוקרטיה מאחדת ולא מפלגת. 

צרפת החליטה יחד עם אונסקו : הר הבית

רבים שואלים למה המועמדים לבחירות בארצות הברית כל כך אגרסיביים בתחרות שביניהם? וכי אין להם נורמות כלשהן של דרך ארץ? היינו מצפים הרבה יותר מהתרבות המתקדמת ביותר בהוויה האנושית... המדרש אומר: "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגויים - תאמן... (ואם יאמר לך) יש תורה בגויים - אל תאמן. השאלה היא מהו עניינו של המוסר האנושי הבסיסי, מה שנקרא "דרך ארץ", האם הוא שייך לחכמה או לתורה? לכאורה הוא איננו "תורה", שהרי הוא אמור להיות שווה לכל נפש אצל האדם, ואמורים להגיע אליו מתוך חשיבה והתבוננות אנושית. הגויים בכל הדורות השקיעו מחשבה בעניין המוסר האנושי, והבולט שביניהם הלא הוא ללא ספק אריסטו שכתב את ספר המוסר האנושי היסודי, "ספר האתיקה". אריסאו מתמודד שם עם שאלת המוסר ורואה אותו כעניין קיומית יסודית של האנושות – לפי דבריו, כפי שכל דבר בעולם צריך לפעול על פי יעודו ותכליתו (מה שמביא לומר שסכין חייבת להיות חדה למשל), כך האדם חייב להתנהג באופן מוסרי... זוהי נקודת הפתיחה של אריסטו, ואחריו הלכו רבים שניסו לקבוע כללים מוסריים בהתנהגות האישית והחברתית. הרב קוק בספר אורות מתייחס לנסיון הכושל של התרבות המערבית (של לפני מלחמת העולם השניה) להעמיד קוד מוסרי בחברה בה התפתחה תרבות מתקדמת (בעיקר בגרמניה). הנסיון להתנהג באופן מוסרי כונה על ידי הרב קוק "כבישה מוסרית", זאת אומרת מאמץ גדול לחסום את היצרים הנמוכים ולהציג הנהגות חברתית מתוקנת. אך כיוון שמדובר ב"כבישה", דהיינו חסימת כוחות ולא נסיון להעלותם ולשכללם, בסופו של דבר תבוא התפרצות של גסות יצרית והתנהגות ירודה המביישת את הצלם האלוהי שאמור לאפיין את האדם. הרב כותב זאת במילים אלו: "הכבישה המוסרית שעל פי התרבות החולונית (הכונה של החול, דהיינו שאיננה שייכת לישראל), ששלטה הרבה על העמים, העיקה על לבם, והרבה מדות רעות, חוליים וקצפונות נצברו במעמקי נשמותיהם. והם יוצאים מחרצבותיהם על ידי המלחמות רבות הדמים וגדולות האכזריות, הנאותה יותר לטבעם הבלתי מזוקק עדיין כעת". במילים אחרות, סיבת המלחמות האכזריות שבין הגויים, מקורה בהתנהגות המוסרית המזויפת, המסתירה את עצמה מאחורי העמדת הפנים של נימוסים ורצון להיטיב. לאורך זמן, האדם לא מצליח להמשיך להתאפק, והוא "זקוק" למלחמה אכזרית כדי "לשחרר לחצים"... התרבות האמריקאית שצמחה מהתרבות האירופאית והתנגדה לה בהרבה מובנים, מאסה במוסר המזויף הנימוסי, והחליטה שניתן להתבטא ולהתנהג באופן כללי בצורה גסה. יאמר לזכותה של תרבות זו שאינה מזויפת אלא גלויה... אך מאידך גיסא, היא מכשירה את השרץ ואיננה תובעת מהאדם לתקן את מידותיו ולעלות במדרגות המוסר והעידון האנושי... התוצאות לכך היא שזהו עניין לגיטימי להתנהג כפי שמתנהגים המועמדים להיות המנהיגים של ארצות הברית ולהוביל את התרבות האנושית ליעדה הלא ברור...

למה שליש מהנשואים בישראל מתגרשים בסופו של דבר?

נתחיל מהאהבה שהיא יסוד קיום כל היש. העולם נברא באופן כזה שכל יצור זקוק להתחבר ליצורים אחרים - זהו חלק מתהליך קוסמי כללי של חזרה לאחדות הגמורה. כך אומרים חכמינו ז"ל שלפני שברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם, הייתה אחדותו האינסופית משולה לאור (רוחני) אינסופי ללא גבול וללא צל. וכאשר האלוקים החליט לברוא את העולם, הוא ברא את החושך ואת הצל - הכוונה שה' ברא את המציאות ובריותיה, שבכמה רמות שונות מרוחקות מן האור והטוב האינסופי, ולכן הן משולות לצל, עד שהוא יתברך יצר אף בריות שבעינינו הן שליליות ומזיקות, רעות ואכזריות (=חושך). בנוסף לעובדה שנברא החושך, אנו כבני אדם מתמודדים עם בעיה עוד יותר קשה, שהרי ישנם יצורים שהורגים יצורים אחרים, ולרוב היצורים אין שום אינטראקציה זה עם זה – הכל נראה מפורד ולא שייך לתוכנית אחת כוללת. ואם אין תוכנית, אולי אין מתכנן?… הברואים, על פי המקובלים, מהוים אם כן את יסוד הפירוד, זאת אומרת שהם מראים כאילו שלעולם אין מטרה משותפת, אין רעיון אחד גדול מאחוריו.
אך בתוך כל היש המפורד הזה, יצר בורא עולם דחף גדול להתאחד, להתחבר – לאהוב, וממילא לחזור להיות שותפים בתוכנית אחת כוללת. האהבה נובעת מן היצר לאחדות (ולכן "אהבה" = "אחד" בגימטרייא, שניהם  שווים 13). כל היש שואף לאהוב על מנת לחזור לאחדות היסודית, אך אצל בעלי החיים אין למושג אהבה משמעות שכלית אלא יצרית וללא בחירה. הם מחפשים את הזיווג כדי לתת מענה לאינסטינקטים היצריים שלהם, וזוהי האהבה אצלם - היא סיפוק יצרים, אין בה נאמנות. אך הקדוש-ברוך-הוא יצר יצור אחד שאצלו האהבה היא שכלית, הכרתית - וביסודה הנאמנות. כאשר האדם מחפש אהבה, הוא מחפש רעוּת, נאמנות ולא רק סיפוק יצרים. לא רק עצם החיבור חשוב לו, אלא בעיקר ערכו הרוחני – הנאמנות. נכון שגם לאדם יש יצרים, ולולי יצרים אלו יתכן שהוא לא היה מצליח לאהוב, אך הוא גם נצטווה להתעלות ולקחת אחריות על מדרגתו האמיתית, שהיא השגת הצד העליון שבאהבה – הנאמנות. ולכן אהבה שאין בה נאמנות אינה אלא מעשה נמוך של סיפוק יצרים הדומים לאלו של בעלי החיים. האהבה שביסודה הנאמנות היא ביטויה של קומת האדם. הנאמנות בין איש לאשתו היא ההתמזגות הרוחנית המלאה, החברוּת והרעוּת האבסולוטית, החיבור הרוחני המלא - איש ואשתו שסומכים זה על זה, דואגים זה לזה, מבינים זה את זה, מתגעגעים זה לזה, מאמינים זה לזה וחס וחלילה לא פוזלים לכיוונים אחרים.
מתוך כך נבין מה שאומר הרב קוק – האדם הוא הבריה הנפלאה הזאת שנקראת "צלם אלוקים", שהיא מסוגלת לפתח לא רק אהבה אלא להגיע ליסוד שלה, היינו לנאמנות. אותה נאמנות שלא מצליחה להתפתח בשום מקום אחר בהוויה, משפיעה שפע מן האדם אל כל הבריות. האדם מספק לעולם את האמת שבאהבה, וממילא בזכותו כל העולם כולו מתקשר לאהבה האמיתית, לאחדות האמיתית.

הגיע זמן לשים קץ ל"כיבוש"... ולכנותו בשמו – "שיבת ציון"!

"הכיבוש משחית"! "הכיבוש משחית"! טענה שנהפכה לאובססיה ולסיסמה, ולנקודת המשען של הנסיגות.
האם "הכיבוש משחית"? או שמא "המושחת נכבש" על ידי יצרו מחוסר גבורה בעת הכיבוש?
רבנו הראי"ה שואל באורות המלחמה (פסקה ב) למה אנו מסתכלים בידידות ובהערצה על גדולי התנ"ך שהיו עסוקים כל העת במלחמות. השאלה היא האם נכון הוא להזדהות עם אנשים שמלאו ידיהם בדם ולו למטרה נעלה שבנעלות? הרי היהדות היא דת של חסד ורחמים, וכל מי שלכלך את ידיו בדם, אף אם מטרתו הייתה להקים את הממלכה, נסתכל עליו אמנם בהבנה, אך לא בהערצה. על כך אומר הרב: "הננו מבינים ש'הזיק' הנשמתי הוא היסוד: אותו מעמד העולם שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית". אנו לא מזדהים עם מעשים כוחניים ואלימים, אנו מזדהים עם הגודל הרוחני של גדולי עולם אלו שידעו לשמור על "טוהר הנפש", משום שעסקו במלחמות שמטרותיהן היו ברורות להן. אנו מזדהים עם "טוהר הנפש" שלהם ולא עם "טוהר הנשק" – הנשק מעולם לא טהור, הוא מקצר את החיים ומוריד טומאה לעולם. אבל הנפש הישראלית האוחזת בנשק, היא טהורה, וכאשר היא מלאה אידיאלים אלוקיים, היא שומרת על טהרתה, גם כאשר היא הולכת בגיא הצלמות של המלחמה והכיבוש. וכי שכחנו את הצבר? לא יעונה שום רע לנפשו, משום שמלחמתו מלחמת האומה היא, מלחמת קודש! מי שמלא אמונה בצדקת דרכו, לא מפחד ללכלך את הידיים, בעת שהעולם עדיין לא מבוסם דיו כדי לאפשר לנו להקים את ממלכתנו בדרכי שלום. מי שמבלבל בין טוהר הנפש לטוהר הנשק יתמלא רפיון וחולשה מקפיאה – הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, וייתן לגיבורים לנהל את המלחמה! מלכי ישראל שאיבדם את דרך עמם נקראו בתנ"ך "מלכי חסד" (מלכים א, כ, לא), גם הרעים שבהם, משום שאבד מהם ערכם  העצמי, כאשר עזבו את ה' ואת דרך האידיאלים האלוקיים המתגלים בישראל. הם לא הצליחו לאזור כוח ולהגדיל את גבורתם על מנת לבסס את ממלכתם, כאשר היה צורך להשתמש בכוח הצבאי על מנת לנצח את הגויים (מאמר דעת אלוקים בעקבי הצאן, עמ' קלז). הם "לא נתעסקו בלמידת מלחמה ולא בכבוש ארצות", כאשר היה צורך, כלשון הרמב"ם (אגרת הרמב"ם לקהל מרשיליא).
הכיבוש משחית רק את המושחתים ששמים את כל מאווייהם הפנימיים בהנאות העולם, בחיי שעה, ואינם מעיזים להביט קדימה אל העתיד המפואר של אומתנו. הכיבוש משחית את מי שאינו רואה את עצמו כחייל של אומה שלמה לדורותיה, עליה אמר הקב"ה "ושכנתי בתוכם".
בדורנו אין לנו לחשוש, כי אנו מסוגלים לטוהר הנפש. שלא ישקרו לנו מעל כל במה ומעל כל גלי הרדיו! שלא יוציאו עלינו שם רע! אנו לא נשחתים על ידי הכיבוש! כי אנו לא כובשים אלא מיישבים את ארצנו שלנו! הגיע זמן לשים קץ ל"כיבוש" ולכנותו בשמו – "שיבת ציון"...

איך צמחה הרשות הפלסטינית?

ישראלים בנפאל