מלחמה נגד הצביעות העולמית!

צבאות ה' ממשיכים את מסע הצדק העליון שלהם, ודעת הקהל העולמית מתחילה להגביר את גילוי שנאתה למדינת ישראל, והנשק שלה הוא הטפת מוסר מזוייף. ואנו שואלים למה!? למה הגויים מתנגדים למבצע הצבאי הכל כך צודק הזה? למה הצבא המוסרי ביותר בעולם – או ליתר דיוק, הצבא המוסרי שיש בעולם – חייב לעבוד עם סטופר ביד כאשר הוא מנקה בזהירות את קיני המחבלים, ומנסה שלא לפגוע בחפים מפשע – או ליתר דיוק ב"בלתי מעורבים"? למה האנושות המציאה גדר חדש במיוחד למדינת ישראל – "הפעלת עוצמה לא מידתית"? מושג שלא שמענו עליו בשום מבצע אמריקאי או אירופי נגד מעוזים של טרור!
אלא התשובה לכל שאלות הללו היא פשוטה – אנטישמיות! נא הכירו את הצורה החדשה של האנטישמיות – במקום לטבוח ביהודים, כאשר הדבר אינו אפשרי מנסים למנוע מהם להתגונן נגד צריהם! פשוט דורשים מהם לקבל בהבנה את הטרור שמופעל כנגדם ולשתוק! והטיעון הוא "המוסר"... ולכן אנו אומרים לעולם כולו ובעיקר לאלו הטוענים שהם נאורים: אנו לא נקבל מוסר מכם! אתם לא תלמדו אותנו מהו צדק ויושר! אנו העם שהמוסר הוא נחלתו, מסורת אבותיו והמאפיין היסודי של זהותו. אנו יודעים מתי להפעיל כח ואיך להפעילו. אתם מוזמנים לבוא אצלנו ללמוד איך להתנהג כבני אדם ולא כמו חיות טרף מתורבתות. לעם שהביא את המוסר לעולם המערבי ולעולם הערבי יש עוד הרבה מה לומר וללמד בכל תכסיסיו המלחמתיים הנועדים לעשות את המלחמה כמה שפחות אכזרית. התבוננו ושיתקו, כי שיעור גדול אנו מעבירים בימים אלו לאנושות כולה, ראו את חיילי הצדק בפעולה ונסו להתקרב לעפר שמתחת לרגליהם... 

למה עם ישראל לא מפחד ממלחמה?

הרב קוק זצ"ל מלמדנו (באורות המלחמה) שעם ישראל לא מתפאר מהיכולת הצבאית מצד עצמה, אלא אדרבה, אנו מתפארים מהעובדה שאף אלו שעוסקים במלחמות ושופכים דמים, נשארים עדינים וטובי לב ואינם נפגעים מעצם עיסוקם האכזרי. דוד המלך שנקרא "עדינו העצני" היה קשה כעץ בעת מלחמה, אך נשאר עדין וטהור בנפשו. גם כאשר הלך בגיא צלמוות של המלחמה, הוא לא חשש להיפגע נפשית, טוהר נפשו לא נפגע כלל מן העיסוק ההכרחי ב"מלאכת" ההריגה המלחמתית. הנפש הישראלית כאשר היא בטהרתה איננה מתקלקלת מן הדם הנשפך במהלך מלחמת קיום האומה. היא מעולם לא נשחתת מכל הפעילות הצבאית שהיא מוכרחת לבצע, אלא אדרבה יוצאת ממנה מחוזקת, מוסרית יותר, שהרי היא לא נכשלת במבחן המציאות. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע",  זהו גודלה של הנפש הישראלית. 

"וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם... וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ"
 

בעיתות משבר בארץ ישראל, לפעמים אין טעם להאריך במילים, אלא פשוט כדאי לקרא את פסוקי התורה... כתוב במפורש בספר במדבר: "וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ (במדבר פרק לג פסוק נה).
בערבות מואב על ירדן ירחו, לפני כניסתם של בני ישראל לארץ, עושה הקב"ה תנאי אתם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה" (במדבר לג, נג). רש"י מסביר, שאכן מדובר בתנאי: "והורשתם אותה מיושביה ואז וישבתם בה - תוכלו להתקיים בה. ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה". כדי להדגיש שמדובר בתנאי הוסיף רש"י מה שלא כתוב בפסוק, היינו הצד השלילי של התנאי (ואם לאו וכו') שהרי רק תנאי כזה - תנאי כפול, הנקרא "תנאי של בני גד ובני ראובן" (אם תעשה אז כך, ואם לא תעשו אז כך...) - נקרא תנאי בתורה. משמע מרש"י שפסוק זה הוא הצד השלילי של התנאי והפסוק הקודם (פסוק נב), שבו כתוב "והורשתם את כל ישבי הארץ", הוא הצד החיובי של התנאי, וא"כ יש לנו כאן ממש תנאי כפול (ועיין שפתי חכמים).
ישנם ג' ענינים בציווי על ישוב הארץ: "והורשתם", "וישבתם", "לרשת". ה"ישיבה" כאן היא ההתנחלות. ההורשה היא גירוש, כפי שתרגם התרגום: "והורשתם את הארץ: ותתרכון (תגרשו) ית יתבי ארעא (את ישבי הארץ)". "ולרשת אתה" מתורגם "למירת יתה", לשון ירושה כמשמעו.
הקשר בין ההורשה לירושה די ברור, כפי שהוא מובא בדברי הספורנו: "כאשר תבערו ישבי הארץ אז תזכו להוריש את הארץ לבניכם, שאם לא תבערו אותם אע"פ שאתם תכבשו את הארץ לא תזכו להרישה לבניכם". לפירוש זה משמע שאפשר לשבת בארץ מבלי לגרש את יושביה, אף שאין בזה די כדי להורישה לבנים. לעומת זאת, לפי רש"י  אי אפשר לשבת בארץ אם לא מגרשים את יושביה. לפירוש רש"י הגירוש הוא תנאי לישיבה ולפי פירוש הספורנו הגירוש הוא תנאי לירושה. למעשה ישנן כאן שתי מצוות, שהן גירוש וישיבה בארץ, ואם יתקיימו שתיהם, רק אז יוכלו בני ישראל להוריש את הארץ לבניהם.