אורות ישראל פ"ד פס' ב

 
"אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה האלוקי של כנסת ישראל. שהוא לה סגולה עצמית שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים. ביותר צריכה אהבה עליונה זו, וסיבתה, האמונה הפנימית בשורש האלוקי שלה, להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח בעת ירידתה של האומה במצב הרוח, בעת אשר רמיסת קודש וזלזול דת יראו בכל תוקף ועוז, להבחין שעם כל זה כוח ישראל גדול הוא ועצום לאלוקיו, ולהסתכל במאור הפנימי, החודר את רוח הכלל, ושמשכנו הוא גם כן בכל נפש פרטית שבישראל בגלוי או בסתר, גם בנפש הנסוגה מאוד, אשר סרה הרבה מדרך ד'".
 
מלמדנו הרב זצ"ל שכדי לפתח אהבה צריך להעמיק את המבט ולהסתכל בפנימיות של אותן נפשות החוטאות בגלוי. המבט הפנימי איננו זיוף ושקר המשרתים את המגמה הרוצה לאהוב את פושעי ישראל בכל מחיר ובצורה מלאכותית. אדרבה, המבט הפנימי הוא המבט האמיתי. האמת איננה תמיד המציאות עצמה, לפעמים המציאות היא הזיוף, הטעות, ההתנהגות הלא נורמלית, והאמת נמצאת חבויה במעמקי הנשמה. בני ישראל הנם מאמינים בני מאמינים, ואפילו הריקנים שבהם מלאי מצוות כרימון. הכיצד? כך היא האמת הפנימית שלהם, והחינוך המקולקל והתרבות עיוותו את הופעתה. לכן כדי לפתח אהבה אמיתית צריך להחדיר את המבט לאמת הזאת שמתוכה יכול להתפתח רגש ההערכה ומכאן האהבה.


 

מותר לנטוע עץ פרי בשנה השישית עד ט"ו באב כדי שיהיה לו ארבעה עשר יום כדי להיקלט באדמה ועוד שלושים יום כדי להשתרש.  על מנת ששנת הערלה הראשונה תהיה השנה השישית ולא שנת שמיטה, משום מראית עין (שלא יחשבו שנע בשמיטה).