אורות המלחמה פסקה ב

"אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה, והם הם הגדולים שאנו מתייחסים אליהם בידידות וגדולת קודש. הננו מבינים, שהזיק הנשמתי הוא היסוד. אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות, שהרגשתן הפנימית בתוכן שלם היתה. מלחמת קיומם, קיום האומה, מלחמת ד' היתה בהכרה פנימית. עזיזים היו ברוחם וידעו בעמק החשך לבחור בטוב ולסור מן הרע, "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע". כשאנו מתבוננים אליהם, הננו, בכל ההופעה הרוחנית שאנו כל כך שוקקים לה, משתוקקים לאימוצם, לכח החיים החטוב והגבוש, האיתן והמוצק, ששכן בקרבם, ומתוך תשוקה זו, כחנו הרוחני מתאמץ וכח גבורתנו מתעדן, ואותן הנשמות החזקות חוזרות לחיות בנו כימי עולם".
 
מלמדנו הרב זצ"ל שעם ישראל לא מתפאר מהיכולת הצבאית מצד עצמה, אלא אדרבה, אנו מתפארים מהעובדה שאף אלו שעוסקים במלחמות ושופכים דמים, נשארים עדינים וטובי לב ואינם נפגעים מעצם עיסוקם האכזרי. דוד המלך שנקרא "עדינו העצני" היה קשה כעץ בעת מלחמה, אך נשאר עדין וטהור בנפשו. גם כאשר הלך בגיא צלמוות של המלחמה, הוא לא חשש להיפגע נפשית, טוהר נפשו לא נפגע כלל מן העיסוק ההכרחי ב"מלאכת" ההריגה המלחמתית. הנפש הישראלית כאשר היא בטהרתה איננה מתקלקלת מן הדם הנשפך במהלך מלחמת קיום האומה. היא מעולם לא נשחתת מכל הפעילות הצבאית שהיא מוכרחת לבצע, אלא אדרבה יוצאת ממנה מחוזקת, מוסרית יותר, שהרי היא לא נכשלת במבחן המציאות. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע",  זהו גודלה של הנפש הישראלית.